שר המשפטים אמיר אוחנה התארח אמש בכנס הפרקליטים באילת ונאם את נאום השבלולים

הנאום המלא: הערב הזה פותח את ההשתלמות השנתית של הפרקליטות ושל ייעוץ וחקיקה, ומצטרף לחלקו הראשון של השבוע בו נפתחה ההשתלמות של זרועותיו הנוספות של משרד המשפטים.

נאום של שר משפטים באירוע כזה אמור להיות, כפי שהיה בתחילת השבוע, קליל, מקצועי, מאיר פנים ומברך.

אבל יש פיל בחדר, והדברים ידועים, ולא יהיה נכון בעיני להתעלם ממנו, לפחות בתחילה.

הימים בישראל, ימים קשים.

זמנים לא פשוטים עוברים על העם, על הציבור, והפרקליטות בעין הסערה. הרי הציבור אמור היה לעמוד ולמחוא לנו כפיים. בשם מי אנו פועלים, אם לא בשמו. כך, ברגיל.

אמרתי כבר, וחזרתי ואמרתי ואומר גם כאן "מכהנים בפרקליטות בחריצות ובמסירות פרקליטות ופרקליטים רבים העושים עבודתם נאמנה יום יום בבתי המשפט ובמשרדי הפרקליטות, ומנהלים הליכים משפטיים מול נאשמים, בחלקם עבריינים וארגוני פשיעה מסוכנים".

הפרקליטות, ברגיל – מגנה על הציבור. נאבקת בפשיעה. שומרת על הערכים המוגנים בעיניו.
אפילו בחיבור המסוכן והמורכב ממילא שבין המשפט לפוליטיקה, הציבור בדרך כלל מבין את הצורך בניקוי אורוות ובביעור השחיתות.

הציבור מעוניין בכך.

מדוע, אם כן, הפרקליטות בעין הסערה, ומדוע הציבור איננו – לפחות בחלקו – עומד ומריע?

הסיבה העצובה היא רבותי, חוסר האמון הקיים ושאסור להתעלם ממנו, כלפי מערכות אכיפת החוק בכלל וכלפי הפרקליטות בפרט. הנתונים המדאיגים ברורים ועלו בשורה של סקרים וסקרי עומק מהעת האחרונה שלא כאן המקום לפרט.

האם הביקורת שהשמיעו אנשי ציבור ועבדכם הנאמן בתוכם היא שיצרה את בעיית האמון, כלומר – האם הציבור הוא עדר נבער ומוסת הממתין בצייתנות לקריאת הכיוון של הפוליטיקאים ומתיישר לפיה,

או שמא הביקורת היא זו שמבטאת אותה?

אני מאמין שהציבור במדינת ישראל ככלל הוא ציבור חכם. סקרן. ידען. חוקר. גם המידע בימינו הרבה יותר זמין, הרבה יותר נגיש – כמעט לכל.

אני גם מאמין שהפלוגתות הקיימות בתוכנו אינן חולשתנו, אני מאמין שהן סוד הצלחתנו. "אֵין סַכִּין מִתְחַדֶּדֶת אֶלָּא בְּיָרֵךְ שֶׁל חֲבֶרְתָּהּ, כָּךְ אֵין תַּלְמִיד-חָכָם מִתְחַדֵּד אֶלָּא בַּחֲבֵרוֹ". המשפט, ודאי המשפט הפלילי – אמור להיות ברור וחד: הנה העבירה, כך היא פגעה בערך המוגן  -הנה המעוול, נוכיח את אשמתו ונפרע ממנו.

והנה, הדברים מונחים לפנינו, ואינם ברורים כלל.

לא ברור מהי העבירה, מהו הערך המוגן ומיהו המעוול.

אם כתב אישום מצריך שעות של הסברים באולפנים, ועדיין הציבור לא מבין, זו בעיה.

ובתוך המורכבות הזאת, ובתוך הסערה הציבורית שסביבו, מוטל עליכם להוסיף ולנהל את המאבק הקשה והעיקש בפשיעה הדווקא כן ברורה וכן חדה, והדברים מתערבבים ובוודאי אינם מוסיפים נחת לא לכם, ולא לציבור.

אני יודע שעצם הופעתי כאן היום עוררה ויכוח בתוך הפרקליטות לגבי כללי ההתנהגות במהלך נאום זה. חלקכם קיבל הנחיות מיוחדות בנוגע לכללי ההתנהגות בנאום הזה. לא למחוא כפיים לו השר יזכיר בערגה את תקופת התמחותו בפרקליטות מחד, ולא לעורר פרובוקציות ומהומות מאידך. להגיע? לא להגיע? להגיע ולצאת בהפגנתיות? להימנע במפגיע ממחיאות כפיים?

ממני לא יצאו הנחיות מאף סוג בנוגע לכללי ההתנהגות כאן, יעידו על כך כל המנהלים שנמצאים פה איתנו. כי זה לא חשוב. כי זו קוסמטיקה בלבד.

אני ער לכך שהנטייה הטבעית, של כולנו, היא להתקפד, להשתבלל, להסתגר בתוך עצמנו, לאטום את עצמנו לקולות הביקורת המגיעים מבחוץ. קולות קשים מאוד לעיתים. לברוח. רק לא לשמוע. זהו מתכון בטוח להתרסקות. הביקורת רק תגבר.

אני מזמין אתכם, ומציע לכם, לנסות אחרת. הקשיבו לה. שמעו אותה. אבל באמת ב"לב פתוח ובנפש חפצה", ולא לשם מס שפתיים. התמודדו עם הדברים. לא כל אמירה שאיננה ערבה לאוזן היא "הסתה".

הקשיבו. זהו העם שקורא אלינו. זהו העם שאותו אנו משרתים. בשמו אנו פועלים כשאנו קוראים לעצמנו באופן אוטומטי, "מדינת ישראל".

עד כאן לפיל שבחדר.

ועכשיו בכל זאת אני רוצה לדבר בשבחכם, גם אם הדברים לא יזכו למחיאות כפיים.

אני מכיר היטב את חיי הפרקליטות והפרקליטים. מכיר ומוקיר – ואני כן מרשה לעצמי לומר זאת בשם אזרחי ישראל – את העבודה הקשה שבייצוג המדינה במאבקה בפשיעה על מגוון סוגיה.

נחשפתי לדברים במשך עבודתי כעורך דין בתחום הפלילי כעשור, ועודני נחשף אליהם היום, בפריזמה של תפקידי להמליץ בפני הנשיא בנוגע לבקשות חנינה. אני רואה את התיקים והחומרים איתם אתם מתמודדים. מודע למחירים הנפשיים שהדבר גובה מכם.

כשמגיעים אלי סיפורים אישיים של חלקכם אני מודע גם למחירים המשפחתיים. ודאי הדברים נכונים בנוגע לאלה מכם שניהלו ומנהלים תיקי פשיעה חמורה נגד ארגוני ומחוללי פשיעה מרכזיים, אלימים, בחלקם מאוד.

אני מכיר גם את הסיפורים האישיים ומגבה את ההחלטות שלא לחסוך במשאבי משרד המשפטים על מנת לאבטח ולשמור על שלומכם ושלום בני משפחתכם מפני הגורמים המאיימים – הדבר הזה הוא בעל ערך עליון.

אולי לא למותר לציין כי אני מגנה גינוי חריף כל צורה של אלימות או איום באלימות, וקורא לכל הציבור בישראל להצטרף לגינוי זה באופן נחרץ, חד משמעי ושאיננו נתון לכל פרשנות.

אני מכיר גם את התחושות הרעות המופנות כלפיכם באולמות בתי המשפט מנאשמים ולעיתים בעיקר מבני משפחותיהם. אתם מסיימים לעיתים יום עבודה, אך העבודה לא נוטשת את מחשבותיכם ומלווה אתכם גם ברגעים האישיים, הפרטיים, המשפחתיים.

ויש לכם גם הצלחות, ויש לכם גם הישגים. המאבק בפשיעה בהחלט נותן את אותותיו ותחושת הביטחון של אזרחי ישראל המהלכים ברחובותיה היא טובה יותר משהייתה בעבר.

ולא הכל פלילי – יש כמובן לציין ולשבח גם את הפרקליטות המייצגת את המדינה בהליכים האזרחיים, שומרת על האינטרס הציבורי בכלל ועל משאבי הציבור בפרט.

בגלל העניין התקשורתי שיש בהליכים הפליליים אנו נוטים לשכוח כי קרוב ל- 80% מההליכים המתנהלים בבתי המשפט הם הליכים אזרחיים, אם כי המדינה לא צד לכולם כמובן.

גם אתם ראויים לכל שבח. פרקליטות ופרקליטים, מנהלים, ממונים, סגנים ואחרים, ההשתלמות הזאת היא בשבילכם. היא עבורכם. היא הזדמנות לא רק להשלים תכנים מקצועיים כפי שראיתי שישנם, אלא גם, כך אני מקווה, לדיונים פנימיים עמוקים, משוחררים ופתוחים.

משטר של פחד לא יהיה נהוג במחוזותינו.

ההשתלמות הזאת היא גם הזדמנות להודות לכם, חרף המחלוקות הידועות – על העבודה היומיומית, התובענית והקשה שבייצוג המדינה בכל מגוון הנושאים. התפקיד שלכם בחברה שומרת חוק, הוא חיוני והכרחי.

אתם חוליה מרכזית וחשובה במערכת המשפט הישראלית, מערכת שבלעדיה אין דין ואין דיין. לכן נתפלל כולנו בִשְׁלוֹמָהּ שֶׁל מַלְכוּת, שֶׁאִלְמָלֵא מוֹרָאָהּ, אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ חַיִּים בְּלָעוֹ. המשימה שלנו צריכה, תהיה, וחייבת להיות: חיזוק אמון הציבור במערכות המשפט והאכיפה.

הדבר מחייב הטיית אוזן לציבור.

גולדה לא סבלה מתסביך נחיתות והעפילה עד לקצה הפסגה הפוליטית. כשפגשה בנשיא האמריקאי ניקסון ואמרה לו: "אדוני הנשיא, אתה הוא נשיאם של מאתיים מיליון אמריקאים, ואילו אני ראש ממשלתם של שלושה מיליון ראשי ממשלה".

לפעמים זה אכן מרגיש כך במשרד המשפטים. אני מבקש להודות לכם, לאחל לכם השתלמות מוצלחת ולקוות שתפיקו ממנה את המיטב. תודה רבה לכם.